|
העתקת כל המכתבים והראיונות והתשובות של הרב קנייבסקי שליט"א, כתבתי בס"ד מה שיש לומר בזה בדרך אפשר (חלק מהדברים כבר מופיעים בספרי "יחי המלך המשיח", וכאן נוספו הרבה פרטים). אני מתנצל מראש על כפילות הענינים שיש בין המכתבים. השארתי בכוונה את הדברים ככתבם (חוץ מכמה תיקוני לשון וכו'). את המכתבים ניתן לראות כאן. עד כאן העתקתי את השו"ת של ר' מיכאל ידוובני שי' עם הגאון הרב קנייבסקי שליט"א. ולפני שנדון בעצם הענין, צריך בתחילה לשלול מכל וכל לפענ"ד את הרעיון, שמשיח לא יצטרך להיות משבט יהודה, או לא יהיה מזרע דוד ושלמה, שהרי כנ"ל זהו מיסוד האמונה בביאת המשיח, שלא יסור שבט מיהודה ושהמשיח יהיה מזרע שלמה דוקא. וכמפורש בספר המצוות ל"ת מצוה שס"ב: "אמנם המלכות לבד, כבר ידעת מכתובי ספרי הנבואה שזכה בה דוד.. וכן זרעו אחריו עד סוף כל הדורות. אין מלך למי שיאמין תורת משה רבינו ע"ה אדון כל הנביאים, אלא מזרע דוד ומזרע שלמה לבד. וכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד, לענין מלכות נכרי קרינן ביה, כמו שכל מי שהוא מזולת זרע אהרן, לענין עבודה זר קרינא ביה. וזה מבואר אין ספק בו", ועד"ז בפירוש המשניות לרמב"ם פרק חלק ביסוד השנים עשר: "ומכלל יסוד זה, שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד. וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם השם ית' ובדברי נביאיו" (ומקורו בתנחומא ס"פ תולדות, אגדת בראשית פמ"ד, וראה מפרשי הזוהר ח"א קי,ב). ומש"כ הרמב"ם שמצאנו זה "בכתובי ספרי הנבואה", כוונתו למפורש בדברי הימים (א' כב,ט-י, ועוד) שדוד המלך הובטח ע"י הקב"ה "הנה בן נולד לך.. שלמה יהיה שמו.. והכינותי את כסא מלכותו על ישראל עד עולם". וכמבואר בשיחות כ"ק אדמו"ר שליט"א, שהנצחיות של מלכות דוד היא דוקא עי"ז שהמלכות עוברת דרך בנו שלמה, ולכן הכריזה בת שבע "יחי אדוני המלך דוד לעולם" רק אחרי שדוד הבטיח ששלמה בנו ימלוך אחריו. ולומר שיהיה שינוי בנבואה ובאמונה זו לעתיד לבוא, הרי זה גופא היפך מיסוד האמונה בנצחיות התורה. ואם נאמר ח"ו שנבואה מפורשת וברורה (שנפסקה להלכה) אודות ימות המשיח, עלולה להשתנות, הרי אין לרעיון מוזר זה שום גבולות, כי אז אולי גם עצם האמונה בביאת המשיח הוא דבר שיכול להשתנות רחמנא ליצלן. והנה לעצם ענין היחוס של רבינו הקדוש, כבר האריך בזה החיד"א ב"ברכי יוסף" לחו"מ סימן א' אות יו"ד. ועי"ש שהביא את דברי הראב"ד בספר הקבלה, שהלל היה מבני בניו של דוד הזכרים (לשון ספר הקבלה לפנינו, שהלל היה "מבית דוד מזרע המלוכה"), ובמילא רבינו הקדוש שהוא מבני בניו של הלל, אף הוא היה מזכרים דדוד. ועפ"ז מה שאמרו בכתובות שהוא משפטיה, הכוונה מזכרים דשפטיה, ודלא כהירושלמי. אבל כבר הוזכר לעיל שמוכח מהתוס' סנהדרין שם שאין בזה מחלוקת בין התלמודים. ועיין גם בברכ"י שם שהביא לשון הירושלמי, דרבינו הקדוש עצמו אומר שרב הונא (ה"ריש גלותא") גדול ממנו, משום "דהוא מן יהודה ואנא מבנימין, הוא מן דכריה ואנא מנוקבתא". הרי מפורש דרבי אינו משבט יהודה, אלא כמו שכותב הכנה"ג במסקנתו שהיה רק מנוקבתא דשפטיה ותו לא. וכן מפורש במאירי בהקדמתו למסכת אבות וז"ל: "כלומר, שהיתה לאחד מקדומי משפחתו אשה מבני שפטיה בן אביטל, אבל מצד אביו היה משבט בנימין". ובמילא חזרה הקושיא איך אמרו עליו שהוא משיח. ובאמת כלל לא יתכן לומר שרבי היה מזכרים דשפטיה, שהרי עתליה בת אחאב הרגה את כל זרע המלוכה, ולא השאירה מן הזכרים שריד ופליט, חוץ מהתינוק יואש בן אחזיה, מבני בניו של שלמה, שהתחבא עם מניקתו בקדש הקדשים (כמבואר במלכים ב' פרק יא, ובסנהדרין צה,ב). וא"כ איך יתכן שיהיה מישהו בדורות מאוחרים יותר שיתייחס לזכרים דשפטיה. ועיין בספר "רמתים צופים" זוטא פכ"א (להרה"ק ר' שמואל משינאווא) שכתב: "משמע כי חוץ מיואב לא נשתייר אחד, והרי אמרו דרבי אתיא משפטיה בן אביטל. נראה לומר כי היא הרגה רק את הזכרים ולא את הנקבות, וכן מוכח בירושלמי, אנא מן נוקבתא". (ובדרך אגב יובן בזה, מה שלא הזכיר הרמב"ם בהלכות מלכים שהמשיח צריך להיות מבני שלמה. ואיזה מהאחרונים רצו לחדש שכאילו חזר בזה הרמב"ם ממש"כ בספר המצוות ובפירוש המשניות, וכמובן שסברא זו מופרכת מכל וכל, כי כל מה שכתב הרמב"ם שם הוא (כפי שציין בעצמו) על פי פסוקי ההבטחה של הקב"ה לדוד, שכסא המלוכה של שלמה יהיה עד עולם. והקב"ה לא אדם הוא להנחם. וע"פ הנ"ל יש לומר, שבהלכות מלכים כשנותן הרמב"ם את הסימנים של משיח, אין צריך כלל לציין שהוא מזרע שלמה, דכאשר יש מישהו שידוע לנו שהוא מבני בניו של דוד, הרי במילא מוכח שהוא משלמה, דלא יתכן כלל בן אחר בן לדוד משאר בניו, שכולם נהרגו עם צאצאיהם הזכרים חוץ מיואש. משא"כ בפיה"מ וסהמ"צ שכותב את עצם הענין ולא את סימני המשיח, הנה שם מדגיש שמשיח הוא משלמה). וע"פ כל זה עדיין צריך להבין איך אמרו על רבינו הקדוש שהוא המשיח. ויש לומר, בהקדים סוגית הגמרא בהוריות יא,ב: "בעי מיניה רבי מרבי חייא, כגון אני מהו בשעיר, ופירש"י: "כלומר, נשיאות דידי מי הוא נשיאות מעליא, דאילו הוינא בזמן שבית המקדש קיים, מייתינא שעיר או לא". וענה לו רבי חייא: "הרי צרתך בבבל", כי ראש הגולה עומד על גביו (כדאמרו בסנהדרין ה,א: "הכא שבט והתם מחוקק"), לכן לא מתקיים כאן התנאי שבמשנה הוריות (י,א) "איזהו נשיא, זה מלך.. שאין על גביו אלא ה' אלקיו". (ויתכן, שבשעה שכתב רבינו הקדוש משנה זו בהוריות, היה זה אכן לאחר ששמע את הדין מחבריו, דכאשר צרתו בבבל אין לו דין מלך). ועפ"ז נשאלת עוד קושיא עצומה על דבריו של רב, שאמר שרבינו הקדוש הוא המשיח, והרי מפורש כאן שאין לו דין מלך, וגם לא יכול להיות לו דין מלך כל זמן שהמינוי של "ריש גלותא" קיים. והנה בגמרא דידן איתא דשאל רבי מרבי חייא, ובילקוט (ויקרא רמז תסט) מובא דשאלה זו שאל רבי מרב. ולהעיר, שגם את ההודעה שרבי הוא המשיח, יחסו הן לרב והן לרבי חייא, כי בירושלמי (שבת פט"ז ה"א) מבואר שרבי חייא קרא עליו "רוח אפינו משיח ה'". הרי שלשניהם שאל רבי "כגון אני מהו בשעיר", ושניהם השיבו שאין לו דין מלך, דצרתו בבבל. וא"כ שוב אינו מובן איך אמרו שניהם עליו שהוא המשיח, כאשר אין בו אפילו דיני מלך, וגם לא יכולים להיות לו דיני מלך, דצרתו בבבל. וביותר יוקשה מהגמרא סנהדרין לח,א: "יהודה וחזקיה בני רבי חייא, הוו יתבי בסעודתא קמי רבי, ולא הוו קאמרי ולא מידי. אמר להו, אגברו חמרא אדרדקי כי היכי דלימרו מילתא. כיון דאיבסום, פתחו ואמרו, אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל, ואלו הן, ראש הגולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל.. אמר להם (רבי לבני רבי חייא), בני, קוצים אתם מטילים לי בעיני. אמר לו רבי חייא, רבי אל ירע בעיניך, יין ניתן בשבעים אותיות וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין יצא סוד". ועפ"ז אינו מובן כלל, איך אמרו רבי חייא ורב שרבינו הקדוש הוא המשיח, והרי רבי חייא עצמו הסכים לדברי בניו, שלא רק שהנשיא שבארץ ישראל אינו המשיח, אלא אדרבה, שהתנאי לביאת המשיח הוא שיכלו שני בתי האבות, שאחד מהם הוא הנשיא שבארץ ישראל. ועוד צריך להבין, שלאחר שטען רבי בצדק, שבני רבי חייא מטילים קוצים בעיניו, איך נחה רוחו כששמע מרבי חייא, שדברי בניו נאמרו לאחר שנכנס יין ויצא סוד. ויש לבאר כל זה בהקדים מה שאמרו חז"ל בפרקי דרבי אליעזר, והובא בתוס' (סוטה יג,א. ד"ה סרח בת אשר), ש"סוד הגאולה" הוא, שהבשורת על יציאת מצרים תבוא בלשון "פקוד פקדתי". ונתבאר בס"ד בספר "יחי המלך המשיח" ע' ק-קא, שה"סוד" המונח בלשון זה הוא חיבור שני המשיחים, יוסף ומשה. כי יוסף הצדיק הוא שהבטיח "פקוד יפקוד", וכאשר משה מתחבר עם יוסף לגאול את עם ישראל, הוא גואל מכחו של יוסף ומכריז בלשונו "פקוד פקדתי". והפקידה היא כפולה, כיון שבאה ע"י חיבור שני המשיחים. ועי"ש, שכאשר היה צריך משה למצוא היכן טמנו המצרים את ארונו של יוסף, הלך דוקא לסרח בת אשר, וכמובן מהתוס' שם, דמאחר שהיא ידעה את סוד הגאולה של פקוד פקדתי, במילא בודאי ידעה איך לחבר את יוסף ומשה בפועל. וזהו שאמרה סרח בת אשר "אנכי שלומי אמוני ישראל", וביארו בב"ר (ויגש צד,ט) "אני הוא שהשלמתי נאמן לנאמן" (יוסף שהיה נאמן בבית אדוניו המצרי, ומשה שנאמר עליו בכל ביתי נאמן הוא), שסרח בת אשר חיברה בין שני המשיחים. (ועיין "לקוטי לוי יצחק" אגרות ע' תיט, בביאור הטעם שחיבור יוסף ומשה שהביא לגאולה היה ע"י סרח בת אשר דוקא). והנה יוסף ומשה הם הענין דשבט ומחוקק. דיוסף הוא השליט בכל ארץ מצרים, בחי' ריש גלותא, היינו ענין השבט. ואילו משה הוא נותן התורה, עד שגם הנשיא שבארץ ישראל "הוא העומד תחת משה רבינו" (רמב"ם הלכות סנהדרין פ"א ה"ג), ולכן נקרא משה בשם מחוקק "שם חלקת מחוקק ספון" (ברכה לג,כא). ובכדי שתהיה גאולת מצרים, היה מוכרח להיות החיבור דשבט ומחוקק, ולכן "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". ולא זו בלבד, אלא ששלימות הגאולה בכניסה לארץ ישראל היתה ע"י יהושע דוקא, שהוא המחבר לאחדים כאחד ממש את יוסף ומשה. כי יהושע היה מזרע יוסף (משבט אפרים, ראה רש"י ברכה לג,יז), וגלגול יוסף ("סדר הדורות" ב"א תפח), ועם זאת היה מקבל יחיד של התורה ממשה "ומסרה ליהושע". וכשם שיציאת מצרים היתה ע"י חיבור שני המשיחים, יוסף ומשה, כמו"כ הגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו ממש, היא ע"י חיבור שני בתי האבות, שבט ומחוקק, ראש הגולה שבבבל והנשיא שבארץ ישראל, שהם כנגד יוסף ומשה כנ"ל. ויש לומר, שזהו הסוד שיצא כשאגברו חמרא אדרדקי. שבני רבי חייא חידשו דבר נפלא, דאין בן דוד בא עד שתכלה החלוקה של שני בתי אבות מישראל, כיון ששני בתי האבות יתאחדו במשיח צדקנו, שהוא עצמו יהיה השבט והמחוקק המאוחדים יחד. ועיין בספר השיחות תש"נ ח"ב ע' 557 ואילך, שענין המלכות שבמשיח הוא בחי' "משיח בן יוסף", שיוסף הוא המלך הראשון וממנו נמשך המלכות לדוד, ואילו התורה שמשיח משפיע היא בחי' "משיח בן דוד" שבו. ומלך המשיח הגואל את עם ישראל בפועל מאחד באישיותו את שני הענינים. ולכן לא הזכיר הרמב"ם בהלכות מלכים את ענין משיח בן יוסף, "ומשמע מלשונו שם דהכל נעשה ע"י משיח בן דוד" (לקו"ש חל"ב ע' 185). כי משיח יכלול את שתי הבחינות: "יעמוד מלך" - שבט, ו"הוגה בתורה" - מחוקק. ואפשר שזהו גם מה שאמר יעקב אבינו בנבואתו: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים", כלומר: שבכל הדורות ובכל הזמנים יהיו תמיד שני ממונים: שבט - מלך ושליט מיהודה, וגם מחוקק - מוסר ומלמד התורה לרבים. אבל כל זה יהיה רק "עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים", כי בביאת המשיח יכלו שני בתי האבות, ושניהם יתאחדו במשיח צדקנו עצמו: "שילה" - בגימטריא משה, שהו"ע תורתו של משיח, ו"יקהת עמים" - המלוכה על כל האומות. ויובן בזה מה שנחה דעתו של רבינו הקדוש, כשביאר לו רבי חייא, שהתנאי שאין בן דוד בא עד לביטול הנשיאות שבארץ ישראל, אינו מפני שיש איזה ענין שלילי ח"ו בנשיאות זו, אלא אדרבה ששני בתי האבות שבט ומחוקק מתאחדים במשיח צדקנו, שזהו סוד הגאולה (ועיין ב"יחי המלך המשיח" ע' קנח-ט שנתבאר ענין ה"יין" וה"סוד"). ובכל זה נבין איך אמרו על רבינו הקדוש שהוא משיח, אע"פ שהיה משבט בנימין, ורק מנוקבתא דדוד, ולא משלמה אלא משפטיה, וגם לא היה לו דין מלך, דצרתו בבבל וכו'. דהנה השבט והמחוקק הם משיח בן יוסף ומשיח בן דוד כנ"ל. ובלקוטי הש"ס לאריז"ל (טו,א) "תרין משיחין, משיח בן יוסף מדכורא משיח בן דוד מנוקבתא", והוא כדברי הירושלמי והתוס' בסנהדרין הנ"ל, דראש גולה שבבבל הוא מזכרים ונשיא שבארץ ישראל מנקבות. וכשאמר רב ד"אם משיח מאותן שחיין עכשיו ודאי היינו רבינו הקדוש", אין הכוונה שרבינו הקדוש יקום ויגאל את עם ישראל, אלא שאם נשמת "משיח בן דוד" נמצאת באחד מאותן שחיין עכשיו, הרי זה רבינו הקדוש (ודלא כ"בן יהוידע" שהובא לעיל דפירש באופן הפוך). אבל כמובן שהוא עצמו לא יכול להביא הגאולה בפועל, כי עיקר המלכות היא לצרתו שבבבל, ראש הגולה משיח בן יוסף שבא מהזכרים. ורק כשיתאחדו שניהם במלך המשיח, שיכלול את שני הענינים דשבט ומחוקק, רק אז בן דוד בא בפועל ממש וגואל את עם ישראל. וזהו שפירש"י: "וודאי היינו רבינו הקדוש דסובל תחלואים וחסיד גמור הוה". שלכאורה אין זה מובן כלל, מדוע נקט דוקא שני סימנים אלו, והרי אדרבה אם רוצה רב לומר שרבינו הקדוש הוא משיח, עליו לחפש בו סימנים של מלכות והנהגה, וכלשון הרמב"ם "יעמוד מלך וכו'" (והסימנים שנתן רש"י הפוכים מענין המלכות). אלא שכאמור לא היתה הכוונה למשיח הגואל בפועל את עם ישראל, אלא ל"משיח בן דוד" שבדור. ובחי' משיח בן דוד אין ענינו תוקף המלוכה, ואדרבה (שביחד עם זה שענינו הוא נשיאות של תורה, כדוד המלך שהיה ראש הסנהדרין עיין כס"מ בהקדמת הרמב"ם ליד החזקה, הרי) שסובל תחלואים ונקרא "חיורא (מצורע) דבית רבי", כדוד שהיה נרדף כל ימיו, ונצטרע, וביקש "שועתי אליך ותרפאני". וזהו שהוסיף רש"י ש"חסיד גמור" הוא, היינו כדוד שאמר "שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהלים פו) ואחז"ל: "לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב כו' ואני ידי מלוכלכות כו' כדי לטהר אשה לבעלה" (ברכות ד,א). שזהו "חסיד" הפועל לטובת השני במסירות נפש, הגם שהוא היפך ממש מהנהגת המלכות של כל מלכי מזרח ומערב. (ואף שבודאי גם לרבי היה את ענין המלכות, וכמבואר בחדא"ג מהרש"א לסנהדרין שם (מובא בספר השיחות תשנ"ב ח"א ע' 131 הערה 94): "מאותן הבאים מבני דוד ועדיין היה להם ממשלה גם בגלות.. כגון רבינו הקדוש", אבל מ"מ אין כאן שלימות המלכות דצרתו בבבל כנ"ל, ולהלכה אין הוא נקרא "נשיא זה מלך". ולהעיר עוד מספר השיחות תנש"א שיחת ש"ק תזריע מצורע ע' 496, שמצטט שם לשון רש"י "אם משיח מאותן שחיין עכשיו", וכותב בהערה 66: "וע"פ פס"ד הרמב"ם.. ואם יעמוד מלך מבית דוד כו' היינו שהוא כבר מלך". ובזה לכאורה כוונתו לומר, שרב ראה ברבינו הקדוש גם את ענין המלכות, דלולא זאת הרי אין הוא שייך כלל להקרא משיח. ומ"מ אין כאן את שלימות המלוכה, דעיקר המלכות היא לראש הגולה, ומשום כך אינו יכול להיות משיח בפועל). ולכן עם כל הגדלות שיחסו רב ורבי חייא לרבינו הקדוש, הרי כאשר שאל אותם הלכה בפועל אם יש לו דין מלך, השיבו לו בשלילה. כי רק ראש הגולה שבא מזכרים דדוד ומזרע שלמה, יש בו את שלימות המלכות, כשלמה אביו שדוקא בו היתה שלימות המלכות ונתקיים בו (דברי הימים א' כט,כג) "וישב שלמה על כסא ה'" (וכמבואר באריכות בספר השיחות תנש"א ח"ב ע' 527-8 במעלת מלכות שלמה לגבי מלכות דוד). אבל גם ראש הגולה אינו יכול להיות מלך המשיח, כי אין בו את הנשיאות דתורה. ומלכות המשיח היא החיבור של שניהם, כשיכלו שני בתי אבות ויתאחדו לאחדים כאחד. וזהו שמבואר באריכות בשיחות כ"ק אדמו"ר שליט"א, שבמלך המשיח תהיה ההתאחדות של "מלך" ו"רב". שהרי משיח "מחזיר מלכות דוד ליושנה", וגם "ילמד תורה את כל העם" (הלכות תשובה סוף פ"ט. לקו"ת צו יז,א). והנה ידוע המובא בדא"ח מספר "שארית ישראל" להרה"צ מוילעדניק זי"ע, שמהבעש"ט ואילך החל להאיר ניצוץ משיח. כי מהבעש"ט החלה ההתאחדות של משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, היינו הנשיאות בתורה והנשיאות במלכות כאחד. וזהו שנקראו הבעש"ט ותלמידיו הקדושים בשם "אדוננו מורנו ורבינו", שעל המלך אמרו בתוספתא (סנהדרין פ"א ה"ב) "וקורין אותו אדוננו ורבינו", והוסיפו "מורנו" ע"ש שמלמד תורה ועבודת ה' לכל העם וגם לאומות העולם, וכמ"ש (ישעי' ב,ג) "ויורנו מדרכיו", ופירש הרד"ק "והמורה הוא מלך המשיח". והנה בכל השיחות שמדבר הרבי אודות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, שהוא נשיא הדור המשיח שבדור, ומקשר זה עם ענין הגאולה בפועל, הרי בודאי שכוונתו שהוא המשיח כפשוטו, גואלם של ישראל, ולא רק כמו שאמרו על רבינו הקדוש. וכשמדבר על משיח בדורנו, ואומר שע"י ההכרזה "יחי המלך" מתגלית מציאותו של המשיח, ורק לאחר מכן באים פרטי פעולותיו שלוחם מלחמות ה' ומנצח וכו' (ספר השיחות תשנ"ב ח"א ע' 131-2), הרי אין כוונתו רק לענין תאורטי ונשמתי דמשיח בן דוד וכדומה, אלא למשיח כפשוטו שמתגלה ע"י ההכרזה "יחי המלך" ואח"כ לוחם מלחמות ה'. וכשאומר הרבי שמלך המשיח עומד על גג בית המקדש ומבשר את הגאולה, וממשיך שזהו "כפי שהכריזו ומכריזים במיוחד לאחרונה" (ספר השיחות תנש"א ע' 138-9), הרי גם בזה כוונתו למלך המשיח כפשוטו, שגואל את עם ישראל מהגלות. ולכן, הגם שעל עצם הענין שיש משיח בכל דור, מביאים דוגמא מדברי רב על רבינו הקדוש, מ"מ יש להבחין שאין הנידון דומה לראיה ממש, אלא הוא למעלה מזה באין ערוך. שהרי בדורנו שהובטחנו שהוא הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה, בודאי שנשיא הדור המתעסק בכפית כל ישראל ובמלחמות ה', הוא הוא מלך המשיח כפשוטו, גואלן של ישראל. ודלא כהמאמר האפיקורסי שנתפרסם לאחרונה בקובץ "בכרם חב"ד". ויהי רצון, שהרבי מלך המשיח שליט"א שהוא מזרע דוד ושלמה, מדכורא ומנוקבתא, ויש בו ההתאחדות של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, אשר לוחם מלחמות ה' "ובכמה ענינים כבר מנצח", יבוא ויגאלנו ויוציא את עם ישראל ואת כל העולם בהצלחה ובשלום מהמצב הנורא שנמצאים בו, ויוליכנו קוממיות לארצנו בקרוב ממש. |